ה ח ל ו ם (סיפורים מתחת האוטובוסים הגדולה) 

אני עומדת בתחנת האוטובוסים הגדולה. יש לי תיק עם ציורים, ציורים מיוחדים, אוחזת את התיק בחוזקה שומרת עליו.
אני שומעת שמכריזים על שמות ברמקול, אני מקשיבה והנה גם שמי נשמע, עלי לעולות לאוטובוס מספר שמונה. אני ממהרת לרציף מספר שמונה וממתינה בתור לעלות לאוטובוס, התור ארוך ומתנהל לאט. כשסוף סוף אני עולה לאוטובוס הנהג מתבונן בתיק שאני אוחזת, בתיק הציורים ואומר לי : אינך יכולה לעלות עם חפצים, כל חפץ עליך להשאיר בשמירת חפצים. אני מנסה להתווכח עימו ולהסביר לו שהתיק עם הציורים מאוד יקר לי אך פניו אטומות והוא חוזר על דבריו, עליך להפקיד את התיק בשמירת חפצים אחרת לא תוכלי לנסוע.
אני יורדת וניגשת למשרד שבו מפקידים חפצים, משאירה בצער את התיק עם הציורים ומקבלת פתק במקומו. עכשו אני ממהרת לרציף מספר שמונה אבל אני מגלה שהאוטובוס כבר נסע. אני עומדת על הרציף מבולבלת ופחד אוחז בי, אינני יודעת אפילו למה אני מפחדת ואני ממהרת לרציף הבא, לתור הבא, אינני מסתכלת אפילו על מספר האוטובוס, יש בי מין תחושה של פחד שאם לא אעלה לאוטובוס, לכל אוטובוס שהוא משהו נורא יקרה.
הנהג נראה מנומנם ופניו כעוסות, אני מחליטה לא לשאול אותו לאן האוטובוס נוסע ואז אני מגלה שהוא בכלל לא הבחין שעליתי לאוטובוס. אני מצטערת שהשארתי את התיק עם הציורים במשרד לשמירת חפצים, אינני יודעת אם בכלל אוכל לחזור אי פעם לקחת את התיק.
כשאני מתיישבת סוף סוף במושב האחרון, באטובוס המלא בנוסעים מנומנמים, חולפת במוחי המחשבה שבעצם איני יודעת איך הגיע אלי תיק הציורים מלכתחילה.

האוטובוס, לאחר נסיעה ארוכה, איטית ומעייפת, הגיע לעיירה. אני מתעוררת משינה רצופה בחלומות חסרי פשר.
העיירה שהגענו אליה מוזרה למראה. אמבולנסים חולפים במהירות ברחובות הצרים, אחיות לבושות בלבן עוברות ממהרות ורופאים חמורי סבר צועדים לבושים חלוק לבן
צועדים ברחובות לאיטם ונראים שקועים במחשבות.
אני יורדת מהאוטובוס עם כל האנשים. אחות בשביס גדול לבן מקבלת אותנו בחיוך, לידה יש שלט גדול- ברוכים הבאים לעיירת בית החולים, להרשמה גשו לכאן. יש שם חץ גדול שמראה לכיוון רחוב מסוים. אני סקרנית ומחליטה ללכת לראות מהי ההרשמה הזו.
להפתעתי הרבה מציעים לי להיות אחות ואני מאוד נרגשת כי פעם רציתי להיות אחות, זה היה חלום שלי והנה אני מגשימה את החלום. אני מקבלת מדי אחות ומיד מתחילה לעבוד בבית החולים, נראה שאני יודעת בדיוק מה עלי לעשות כאחות.
אני נמצאת רוב הזמן במחלקה של קשישים שעומדים למות. יש שם איש אחד מאוד קשיש עם זקן לבן והעינים שלו תמיד צוחקות ואני חשה שאני מכירה אותו מאי שם. יום אחד קורא לי האיש הקשיש, אוחז פתאום בעדינות בכף ידי ואומר לי בשקט רב: אני עומד לעזוב את הגוף הזה ואת צריכה לצאת מכאן, אינך שייכת למקום הזה, עליך להמשיך הלאה. הוא מניח לכף ידי ומרים מעט את מזרון המיטה, כך שיוכל למשוך משהו שמונח מתחת למזרון. הוא מושך ומוציא משם תיק גדול. שימרי את התיק אצלך, אומר האיש ועיניו מחייכות.
בלילה מת האיש הקשיש, כשאני באה בבקר למחלקה, במיטתו יש כבר מישהו אחר.

בחדרי הקטן בו אני מתגוררת, אני פותחת את התיק ומוציאה מתוכו ציורים, אלה ציורים מקסימים, הם מוצאים חן בעיני ומשום מה נראים לי מוכרים.
אני קונה עפרונות, צבעים ודפים ומתחילה לצייר, אני מציירת הרבה, בכל הזדמנות שיש לי. האנשים בעיירה מתלהבים מהציורים ואומרים לי שיש לי כשרון ואני צריכה לצאת מהעיירה הזו למסוע לעיר הגדולה.
אני אורזת את מעט חפצי בתיק בד ועם תיק הציורים תחת זרועי אני יוצאת אל תחנת האוטובוסים. כשאני מבררת איזה אוטובוס נוסע לעיר הגדולה, משיבים לי שזה אוטובוס מספר שמונה.
בתור לאוטובוס אנשים עם תיקים הדומים לתיק שאני נושאת איתי.
האוטובוס יוצא מעיירת בית החולים, אני ערנית ומתבוננת בנוף היפה שמסביב, נדמה לי שאני רואה את דמותו של האיש הקשיש המנופף בידו לשלום מעל צמרת אחד העצים.
האוטובוס נוסע בעמק, חולף על פני כפרים ושדות מרחוק נראה אגם גדול ועליו גשר, אנחנו מתקרבים אל הגשר, הנה האוטובוס כבר על הגשר ואני מבחינה בחבצלות מים ודגי זהב ששטים באגם. פתאום, בשניה אחת נשמע קול נפץ והגשר קורס תחתיו , האוטובוס מחליק לתוך המים ואנחנו טובעים. זה מוזר להגיד שאנחנו טובעים כי בעצם לא טבענו, הגענו לכפר קטן במעמקי הים. האנשים הגרים בסביבה וראו את האוטובוס שצלל לתוך האגם ממהרים להציל אותנו אך
מאוחר מדי.
אנחנו יכולים לראות את האנשים, הם נסערים, מזועזעים, עצובים, יש ביניהם שבוכים על האסון אבל האוטובוס לקח אותנו בדיוק אל המקום שהיינו אמורים להגיע אליו.
כאן אנחנו בכפר קטן וקסום במעמקי הים, כולנו כאן ציירים, כולנו כאן אמנים יוצרים, אנחנו מציירים כל הזמן, מציירים את היום והלילה, נושמים את הצבעים, הגוונים, הצורות, אנחנו הציורים עצמם.
אינני יודעת כמה זמן עבר מאז הגענו לכאן- פתאום מערבולת, צורות, צבעים, מעגלים מעגלים, הרבה אור.
הכל מתערבל בבליל צבעים שנשפכים עוד ועוד, מתערבלים ויוצרים ספירלה והיא סובבת וסובבת והופכת לסערה שוצפת שואבת את כולנו לתוכה... עכשו הכל נרגע ואנחנו נחים בתוך קונכיה ענקית המכילה את כולנו אלא שאינני יודעת עכשו מי זה כולנו, מי אנו - או מה אנו - מה שאנחנו בעצם זו מין אנרגיה בתנועה והאנרגיה הזו מתחילה לזרום דרך חרירים בקונכיה, כמו חוטים של אור מנצנצים בכל צבעי הקשת.
ים גדול של אור.
חוטים של זהב.
אני נעה על פני ים האור הגדול. אין כאן חום או קור או תחושה אחרת, רק תנועה רכה, זורמת שיוצרת לאיטה מעין צינור ודרכו אני מחליקה.

אני בתחנת אוטובוסים גדולה, רציפים, ספסלים, אנשים רבים הולכים ובאים, אוטובוסים נכנסים ויוצאים.
אני יושבת על ספסל בתחנה ולידי מונח תיק עם ציורים, אני ממתינה לאוטובוס מספר שמונה.